שי דנור

נולד ב-04.03.1973

בן לצביה ואברהם דדון. אח לרונן וניר. בעל לליהי ואבא לרועי, רוני, רותם, איתי ויהלי.

שי היה אדם יוצא דופן.

איש משפחה חם ואוהב, שהעמיד את הבית בראש סדר העדיפויות שלו. אב גאה, מעורב ואכפתי שהיה מודל לחיקוי והערצה.

אדם צנוע ושקט, רחב לב, אוהב אדם וחבר אמת. חכם. אוהב בינה ודעת שהקדיש חלק ניכר מחייו ללימודים, להתפתחות והעשרה שלו, ושל הסובבים אותו.

במהלך שירות הקבע למד שי לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים, דרך האוניברסיטה הפתוחה. הוא למד בקצב שלו ובהנאה גדולה . לאחר מכן ובמקביל לעבודתו עבר ללמוד תואר ראשון נוסף במדעי החיים מתוך התעניינות רבה בתחום. הוא למד מתוך סקרנות ורצון אמיתי לדעת, להבין, להעמיק ולפתח את תחומי העניין שלו. בכל רגע פנוי היה יושב ולומד. לכל מקום היה לוקח את חוברות האוניברסיטה הפתוחה

שי היה מלח הארץ, שאהב את האדמה, הנופים ובעיקר את השמיים, עליהם הגן בכל הזדמנות בה נקרא לדגל. ועל כך זכה להערכה והוקרה רבה.

אופיר גנני, מפקד הטייסת ספד לו:.."שי, טייס מצוין ופרפקציוניסט. תלמיד מצטיין. ספורטאי ולוחם אמיתי המבצע כ-100 ימי מילואים בשנה מתוך אמונה בדרך, במטרה ובחשיבותה...כל זאת בשקט ובצנעה...היית איש עדין נפש ולוחם"

שי נפל ב-10.09.2008 בתאונת אימונים, כאשר תקלה נדירה ברוטור, הביאה להתרסקות המסוק בשדה חמניות לאור שקיעה בקיבוץ גניגר.

*      *      *      *

שי – חיוך מקסים, עיניים ירוקות גדולות, אדם יוצא דופן.

בוגר בית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע שאמור היה להמשיך באופן אוטומטי למקצועות הטכניים בחיל האוויר.

שי, הידוע בעקשנותו, ביכולת ההתמדה ובאמונה בצדקת דרכו, לא ויתר על חלומו להתקבל לקורס טיס. הוא פנה בכתב לרמטכ"ל ונלחם על זכותו לעבור את המבדקים לטייס.

מאמציו נשאו פרי. הוא סיים את קורס הטייס במגמת מסוקי קרב והוצב בטייסת 161, שם הכיר את אהבת חייו – ליהי. הניצוץ בין השניים ניצת ולאחר שנתיים וחצי התחתנו באהבה גדולה.

לאחר שיחרורו עבד שי בחברת BVR כמנהל פרויקטים, והפך לגורם משמעותי בחברה  אל מול לקוחותיה בפרויקטים חשובים ואסטרטגים. שי ידע לפתור בעיות ומשברים בדרך הרגועה והמפוכחת שלו.

במהלך שירות הקבע למד שי לתואר ראשון במתמטיקה ומחשבים, דרך האוניברסיטה הפתוחה. הוא למד בקצב שלו ובהנאה גדולה . לאחר מכן ובמקביל לעבודתו עבר ללמוד תואר ראשון נוסף במדעי החיים מתוך התעניינות רבה בתחום. הוא למד מתוך סקרנות ורצון אמיתי לדעת, להבין, להעמיק ולפתח את תחומי העניין שלו. בכל רגע פנוי היה יושב ולומד.

כל מי שהכיר את שי יודע שהמחויבות הגדולה ביותר שלו הייתה למשפחתו. אהבתו הגדולה ביותר הייתה נתונה לרועי, רוני, רותם, איתי ויהלי. חמשת ילדיהם של ליהי ושי, בהם השקיע בלי סוף.

יש אומרים שהכין את התשתית, זרע את הזרעים. הוא ישב שעות עם כל אחד ואחד מהם: מלמד, משחק במשחקי קופסא, משקיע בחוברות לימודיות, מתגלגל על השטיח עם כל הילדים בצחוק והנאה. כשהוא בילה עם הילדים, לא היה אדם מאושר ממנו בכל העולם.

 בשנה וחצי האחרונות לחייו, חיפש שי עבודה, אך לא היה מוכן להתפשר על כל תפקיד, משום שהעדיף לבלות את זמנו עם איתי ויהלי התאומים הקטנים בהם טיפל בבית מגיל 4 חודשים. במסירות ואהבה הוא האכיל, חיתל, שיחק ויצא לטיולים רגליים ברגליים יחפות (כדי שירגישו את האדמה).

שי אהב לטייל בארץ ובעולם. אהב את נופי הארץ ושביליה, והנחיל את האהבה הזו לילדיו. ברוב התמונות שנותרו אחריו רואים את שי בטיול כשהוא עם תרמיל או מנשא על הגב, מבסוט עם חיוך מאוזן לאוזן. החיוך המפורסם שלו שאיתו התגבר על כל אתגר או בעיה. שי מעולם לא קיטר או התלונן. הוא התנהל בשלווה ובנועם ולא עשה עניין משום דבר.

במקביל לעבודה, למשפחה וללימודים שי לא ויתר על תחביביו. הוא היה רץ ריצות ארוכות ובחצי השנה האחרונה לחייו התכונן למרתון ברלין, שהתקיים כשבועיים לאחר מותו. זו חוויה שהוא ציפה לה כל כך אך לא הספיק ליהנות ממנה.

הוא שיחק כדורעף באופן קבוע מדי יום חמישי, ולא הסכים להחמיץ משחק גם אם היה חוזר מאוחר מהים עם הילדים בימות הקיץ. מבחינתו הוא תמיד מגיע למשחק מלא מרץ ואהבה.

שי נהרג בפעילות מבצעית, כאשר תקלה נדירה ברוטור, גרמה להתרסקות המסוק מעל שדות קיבוץ גניגר.

שי הוא חיוך, אהבה, ערכים, עקרונות, אמיתי וחכם.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...