שיקו,

אני מסתכלת על התמונות המדהימות שהשארת אחריך.

בכולן אתה מחייך מאוזן לאוזן. בכולן העיניים שלך קורנות, מדברות, מביעות.

בכולן אתה כל כך חי!

וזה לא מסתדר ולא מתחבר שלא נראה אותך יותר.

זה לא הגיוני שזה כל מה שנשאר לנו ממך – תמונות, סרטונים וזיכרונות.

זיכרונות של צלצול טלפון, ואתה בקולך הנמרץ ניגש ישר לעניין:

"יש לך אולי איזה חוט תיל...אני מכין לליהי הפתעה ליומולדת ואני צריך לתלות משהו..."

"תני לי שיר של בוקר, אני מכין לליהי קליפ ליומולדת..."

"איפה הפאה של האפרו? אני מכין סרט למסיבת פורים לחברה"

" יש לך סכין יפני? אני עוזר לרונן להכין הפתעה לענבר..."

"את חייבת לסוע לברלין, זה הפתעה לליהי, אי אפשר לסרב"

כל כך הרבה פעמים הכנת משהו מיוחד למישהו. כל כך הרבה רעיונות יצירתיים.

וזה כל כך חסר – שלא יהיו יותר טלפונים כאלו.

זיכרונות מטיולים, כשאתה עם מנשא על הגב או על הבטן או שניהם יחד, מדלג בקלילות בסנדלים שלך. מקלף לכולם תפוזים כי לא אכפת לך שזה משאיר ריח על הידיים. שולף את מגדיר הצמחים ויושב עם הילדים של כולם בסבלנות אין קץ.

זיכרונות מחוף הים, ואתה מביא כסא רק בשביל ליהי. כי אתה אף פעם לא יושב. תמיד לוקח את הילדים לטיול, משחק מטקות עם רועי, שוכב על החול הרטוב ועליך ערימת ילדים, נכנס איתם למים ונהנה מכל רגע.

זיכרונות מקסימים מברצלונה, מהדמויות המעולות שהבאת במשחק " מי הדמות" ששיחקנו במשך שבוע. מחוף הנודיסטים בו ניסית לשכנע אותנו להוריד בגדים ולהזדהות עם המקומיים (ללא הצלחה יתרה) מהטווס כמובן...ממירוץ הקניות המטורף שליהי ואני עשינו בגללך. מהמלון המצ'וקמק שמצאת לנו דרך האינטרנט בביגור. הגלידות שלא הפסקנו לאכול כי בכל פעם שעברנו ליד גלידריה היית חייב לאכול אחת.

ובדיוק כשדיברנו על לשחזר את הצלחת הטיול ההוא, הלכת.

ועוד כל כך הרבה זיכרונות...

מפיקניקים בקדושי זגלמביה...מטיול צימר שנתי רווי צ'יפסים...מרחובות ראש העין בהם אתה צועד עם זוג תאומים בעגלה, ילדה אחת יושבת על הגגון ועוד 2 ילדים נמרצים הולכים לידך הביתה בחזרה מהגן וביה"ס...ממסיבות (ממש מזמן...)...ממסעדות...מויכוחים עצבניים על עניינים מאד חשובים כמו סוג כסא בטיחות, או תשלום לבית הספר...מההסכמה הגורפת שלנו על כך שאין כמו קרמבו וטוויסט וההתלהבות הלא ברורה שלך מממולדה תות... משיחות טלפון נרגשות מחדרי לידה...

זיכרונות מאדם כל כך חי