הרגשתי צורך עז לכתוב את השורות הבאות כדי שעובדים בחברה שלא הכירו את שי דנור באופן אישי יחוו מעט מההילה המיוחדת, מהתכונה ומהאווירה שאפיינו את סביבתו של שי.

ריטואל קבוע הוא שכשאדם נפטר מכריו נוהגים לעטוף את דמותו ותכונותיו בתיאורים המייפים את האמת. כל מי שהכיר את שי יודע שבמקרה הנוכחי המצב שונה, התיאורים גם אם יהיו התיאורים הסופרלטיבים ביותר ויראו כמוגזמים לאנשים שלא הכירו אותו, הם אכן יתאמו לדמותו של שי כפי שהיה בחייו..

יותר מכל אני זוכר את החיוך הרחב, הענק, את הנפש הצוהלת ואת שמחת החיים, גם כשהיו מתחים, ויכוחים וקשיים שי ידע לעטוף אותם באריזת מתנה ולהגיש אותם תמיד עם מילה טובה וחיוך על הפנים.

שי היה אחד מהאנשים היותר מקצועיים שהכרתי. פדנט במידה הנכונה, מנהל טבעי, אמיתי, לא נתפס לזוטות, תכליתי ביותר, החלטי, פיו וליבו תמיד היו שווים.

כשצריך היה להיות תקיף ולוודא שהמשימות אכן מתבצעות כהלכה הוא תמיד ביצע זאת באסרטיביות זהירה תוך שמירת כבודו של הזולת.

לפני כשנה באחת הגיחות לפרויקטי התחזוקה של החברה בסרדיניה בבואי לתפוס מחסה מהגשם נכנסתי לגמרי במקרה למכולת-קשר של חברת די.אר.אס. האמריקאי ששהה במכולה שאל אותי מהיכן אני, השבתי לו חברת בי.וי.אר, בשנייה ששמע בי.וי.אר המשפט הראשון שאמר היה "אתה מכיר את שי דנור, עבדתי איתו במשותף לפני חמש שנים."

אמצע שום מקום, ראש ההר, מדינה זרה, גשם שוטף, אדם זר, רטרוספקטיבה של חמש שנים והדבר היחידי שהבחור בחר לשוחח איתי עליו היה שי, האמריקאי שיבח את העבודה המקצועית של שי והפרויקט שניהל במשך כעשר דקות רצופות.

הפעם האחרונה שראיתי את שי הייתה לפני כשנתיים במקום מגוריו בראש העין, הוא סיפר לי שהוא וליהי מתעתדים לעבור לבני ברק, זו הייתה דרכו המיוחדת לומר לי שבקרוב עומדים להיוולד להם תאומים והוא הופך להיות אבא לחמישה ילדים.

המשפט אלוקים לוקח את הטובים ביותר קיבל אתמול משנה תוקף.

שי היה מה שרבים מאיתנו לפעמים שוכחים להיות – בן אדם.

יהי זכרו ברוך

דובי